בקצה המואר של העיר

לרגל יום/שבוע/חודש הגאווה, הנה מאמר שכתבתי לפני כשנה על גן העצמאות המשופץ. פורסם בגרסה מקוצרת ב"טיים אאוט" תל אביב, 23/7/2009, עמ' 79.

בקיץ שעבר, לאחר עבודות שיפוץ ממושכות, נפתח לקהל גן העצמאות המחודש, המשתרע (לידיעת גולשי אטרף הצעירים) מעל מצוק הכורכר לחוף הים מצפון למלון הילטון. הלכתי לבדוק איך מרגיש היום המקום הזה, שסיפק לרבים מאתנו מפגשים וחוויות מעניינות בעבר.

גן העצמאות נוסד בשנת 1952, והיה לפרויקט דגל של מתכנן הגנים אברהם קרוון. בתהליך הקמתו ערך קרוון לימוד מקיף של צומח חופי הארץ והעתיק מבחר ממיניו לגן, בתוספת מספר מיני סוקולנטים מיובאים מאזורים סובטרופיים (אגבה, יוקה, אלוי), אשר עליהם הבשרניים עמידים לרסס הים המלוח. הוא הקפיד גם ליצור מקומות שקועים וקפלי קרקע שבהם הצמחייה מוגנת יותר מרוח הים. הניסיון שנצבר בגן העצמאות שימש אדריכלי נוף אחרי קרוון בתכנון גנים נוספים לאורך חופי הארץ. הנוף עוצב בסלעי כורכר וסלעי ים, ושילב גן רחב ידיים בסגנון הפרוע לכאורה של גן-נוף אנגלי, עם גן פורמליסטי, מעוצב בקווים ישרים, ובו שדרות דקלים, מדרגות רחבות ובריכת נוי עם מזרקה.

במשך השנים היה הטיפול בגן מינימלי. השיחים צמחו פרא ויצרו מבוכי סבך. הבריכה הוזנחה והתפוררה לאיטה, ועימה המדרגות וקירות האבן שבצידיהן. הגן הפך לפינה נשכחת של העיר, ומשך אליו את האוכלוסיה שחיפשה בדיוק מקום כזה – ההומואים. ככל שזה גבר, כך הדירו מי שאינם הומואים את רגליהם משם, בעיקר לאחר רדת החשיכה.

בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל, לא בגלל ההומואים אלא בגלל ההזנחה, והיה ברור שהגן זקוק לשיקום ושחזור מעמיק שיפתח אותו שוב לציבור הרחב. העיריה מצאה תורם (את שמו תוכלו לגלות על לוחות הזיכרון שהוצבו בכל הכניסות לגן) והפקידה את מלאכת השיקום והשחזור בידי אדריכל הנוף הוותיק צבי דקל, שעשה זאת היטב, ועם כבוד רב למי שקדם לו כאן.

רחבת הכניסה הצפונית מול רחוב נורדאו שופצה, המדרגות המובילות ממנה לעבר החוף וקירות התמך בצידן נבנו מחדש בחומרים עמידים יותר לפגעי המלח, ובצידם הוקמה מדרכה מפותלת המאפשרת נגישות נוחה לבעלי מוגבלויות ולנוסעי עגלות. המסלעות בשולי המדרכה החדשה הוקמו מסלעי-ים שהובאו לכאן מהגבעות שפורקו בגן צ'רלס קלור. הנגישות שופרה גם בתוך הגן, באמצעות סלילת מערכת היקפית של שבילי בטון בנוסף לשבילי הכורכר הוותיקים. גם ד', הומו בן 43 שפגש פה את בן זוגו לפני שנים ושב כעת לטייל בגן לפנות ערב, מברך על שבילי הבטון החדשים. "סוף סוף אפשר לשוטט פה בלי שהנעליים יתמלאו בחול", אמר והקפיד לא לרדת לרגע מהשביל החדש.

בריכת הנוי שופצה והפסיפס שלה חודש בנאמנות למקור שעיצב האמן שמעון צבר בשנות החמישים, כולל דמויות החיות על הדפנות. גם אבני הפסיפס החדשות אמורות להיות עמידות יותר לפגעי הזמן מאלו שהרכיבו את הפסיפס המקורי.

אחד הדברים הבולטים בגן המחודש הוא הסרת גושי השיחים הרבים שיצרו את פינות המסתור. שיחי המלוח שהשתלטו על שטחים עצומים וכיסו פניני צמחיה אחרות, הוסרו, ובמקומם נשתלו מיני הצמחים המקוריים שהיו בגן בעבר, ועוד כמאה עצי אשל, וושינגטוניה ואחרים. "היה לי חשוב", אומר דקל, "לפתוח את הגן לכיוון רחוב הירקון. צמחיה עבותה חסמה שם את הגישה והמבטים וכיסתה את המסלעה היפהפיה שלאורך המדרכה. היום רואים את הגן מהרחוב ולהיפך."

לפתיחת הנוף מצטרפת התאורה המסיבית השוטפת את הגן בלילה. במקום הפרוג'קטור המסנוור שניצב בעבר בראש עמוד גבוה בדשא המרכזי, יש עכשיו בגן עשרות עמודי תאורה המותירים מעט מאוד מקומות חשוכים. זה יותר מדי אור גם למי שאינו מחפש את פינות המסתור, ופוגע במיוחד במי שחוששים שנוכחותם במקום תיחשף – הומואים בארון, נשואים או אחרים שפוחדים מתגובת קהילותיהם.

הומואים זקוקים למרחבי קרוזינג. זה חלק ממהות החיים ההומוסקסואליים – לתור אחר בני זוג פוטנציאלים בסביבה נסתרת ומוגנת מהחברה הלוחצת. גן העצמאות סיפק מרחב כזה, עם פינות חשוכות יותר ופחות, שבהן התרחשו לא רק הפגישות אלא גם הפעילויות שבעקבותיהן, וכעת נותרו מעט מאוד פינות כאלה. פסל האבן המכונה "פסל השלום", שנודע לשמצה (או לא, תלוי את מי שואלים) בפעילויות שהתרחשו בתוך המעבר הצר החוצה אותו, מואר כעת בזרקורים מכל עבר ונצפה היטב מהרחבה המרכזית מול אנדרטת הטייסים.

דקל סבור שאין בעיה: "היום כבר אין ארון, אז לא צריך שיהיה ארון בגן. עדיין יש לא מעט פינות אינטימיות שאפשר לשבת בהן, להתחבק ולהתנשק, אבל לא צריך לעשות סקס בחלל ציבורי". הבעיה היא, כאמור, שעבור רבים עדיין יש ארון, וגם אם לא יעשו פה סקס, עצם החשיפה באור ובחללים הפתוחים לרווחה מדירה אותם מהמרחב. זה קרה בעבר בגן מאיר ובגן החשמל ששופצו, וימים (ובעיקר לילות) יגידו אם זהו גם עתידו של גן העצמאות, אחד מסמלי התרבות ההומוסקסואלית בישראל. בינתיים החלו שוב ההומואים לפקוד את הגן, ולדברי י', אחד מהם, יש אכן פגיעה אבל היא אינה מוחלטת. מי שאינם בארון ובאים לכאן להיפגש ימשיכו לבוא, ומי שמחפשים רק סקס מהיר ואנונימי ימצאו מקומות אחרים בעיר לספק את הצורך הזה. ואילו ד' אומר, "הגן מאוד יפה עכשיו, אבל את ההומואים בארון שבאים הנה זה לא מעניין, הם לא ישמרו על זה כמו שלא שמרו בעבר. אם לא יהיה פה גינון ותחזוקה שוטפת זה לא יחזיק מעמד, וההומואים שוב יוכלו לחגוג".

גן העצמאות לאחר שיפוצו אכן יפה ומושקע, ומגיע לכל הציבור ליהנות ממנו, אבל אם ההומואים ירגישו מודרים ממנו הם יצטרכו למצוא מקומות אחרים לפעילויותיהם. לפני שהעירייה והעומד בראשה מחליטים להאיר כל פינה בעיר, כדאי שישקלו ברצינות להשאיר כמה פינות אפלות, שיאפשרו גם ליושבי הארונות לעשות כרצונם בלי לפגוע בציבור וברגשותיו. מאוד יפה לתמוך פעם בשנה במצעד הגאווה, וטוב שיש מרכז קהילתי, אבל זה יהיה בלתי נסבל אם משמעות המוסדות האלו תהיה שבכל שאר המקומות הקהילה צריכה לטשטש את נוכחותה. מגן העצמאות יצא ויגסטוק 1998 המהפכני, ואם תורגש שוב מצוקה יצאו משם גם המהפכות הבאות.

בחירתו של ענברי

עוד בקורת על "הביתה", בעקבות הקודמת. פורסמה בשינויים קלים ב"עיתון 77", גליון 340, אוגוסט 2009 (אינה מופיעה בגרסה המקוונת).

 

באפריל 2009 קראתי את "הביתה" של אסף ענברי, וכתבתי עליו רשימת ביקורת משבחת במקומון התל אביבי 'טיים אאוט'. השילוב של עונת החירות והתקומה שבין פסח ליום העצמאות עם העניין האישי שלי בכל דבר שקשור לתקופת ההתהוות של היישוב היהודי בארץ, הביא את חוויית הקריאה שלי ב"הביתה" לעוצמות לא רגילות של התרגשות, שהובעו במשפט הסיום של רשימת הביקורת ההיא: "אין כמו הספר הנפלא הזה להשיב אל התודעה מעט גאווה לאומית ותקווה שעוד אפשר לשנות משהו, אם נרצה מספיק".

קרובת משפחה, בת קיבוץ, כתבה לי כי הסכימה עם כל דברי בביקורת, למעט עניין אחד: "היה לי קשה למצוא את התקווה בספר", אמרה, ודבריה גרמו לי לתהות שוב על הטענה הזו, ולבדוק האם לא נסחפתי מעט בשבחים. הנה הבדיקה המחודשת.

ענברי ראוי לכל שבח על בחירתו לכתוב בסוגה שלדעתו מגדירה את גרעין מהותה של הספרות העברית, סוגה שהוא מכנה "סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית", במאמרו המכונן "לקראת ספרות עברית" ('תכלת' 9, 2000), בו קרא תיגר כמעט על כל הספרות שנכתבה פה במאה השנים האחרונות, בטענה שהיא עזבה את המסורת הפואטית שאפיינה את הספרות העברית מימי המקרא, דרך התלמוד, ספרות הקבלה ומעשיות החסידים עד שלהי המאה ה-תשע-עשרה, ועברה לכתיבה פרטית, מהורהרת, תלושה ממשמעויות היסטוריות ולאומיות, פרוזה "הנוטה, על פי רוב, לדבר במקום לספר". אין זו בחירה מובנת מאליה בסביבה ספרותית שברובה אכן עוסקת באישי ובפרטי, אולם ענברי לא הסתפק במאמרו בניתוח הנתונים, אלא חתם אותו במסקנה אופרטיבית: "מי שזהותנו התרבותית יקרה לו, אמור להבין עד כמה תלוי עתידה בשאלה: האם הספרות שתיכתב כאן תחדש את הקשר עם עברה הפואטי? זהותנו התרבותית זקוקה לנו כיורשים ומורישים. הקנון שלא נחתם קורא לנו להוסיף לו יצירות חדשות, שיעניקו לעבר את טעם ההווה, ולהווה – עתיד".

נענה לאתגר שהציב ל"מי שזהותנו התרבותית יקרה לו", בחר ענברי ב"הביתה" להימנע מהליכה בדרכם של כותבי רומנים היסטוריים רבים, שנטלו אפיזודות קצרות ויצקו לתוכן תִלי משמעויות ורגשות, תיאורי מקומות וזמנים, דמויות עשירות ודיאלוגים מפותחים, ובמקום זה נצמד למודל התמציתי של הסיפור המקראי, כדוגמת סיפור יהודה ותמר (בראשית ל"ח): הסיפור מתאר היסטוריה, הדמויות בו הן מי שעשו את ההיסטוריה, ותיאורי מקומות, אנשים ושיחות מובאים בו רק אם הם תורמים להבנת התהליך ההיסטורי שעליו מסופר. לכן אין כמעט התעמקות ברגשותיהם של גיבורי "הביתה", יש מעט מאוד קטעי שיחות ומכתבים, ורוב רובן של עשרות הדמויות בספר חולפות בו לרגע קט, ממלאות את תפקידן בסיפור ויוצאות מהבמה. אין בכך חלילה זלזול באנשים או ברגשותיהם, אלא נקיטת עמדה נחרצת: הסיפור הזה אינו על אדם זה או אחר (אפילו לא על קלרה גלילי או ליאו רוט, שחיבת המספר אליהם ניכרת היטב), אלא על הקיבוץ וההיסטוריה שלו.

יאמר המבקר (והיו שאמרו זאת בכמה ביקורות): איך אפשר לספר את קורות הקיבוץ מבלי להעמיק בדיונים ובלבטים של אנשיו? איך אפשר להסביר את התהליך שהביא את הקיבוצים לסף התרסקות מבלי לחדור לנבכי הנפשות הפועלות ולנתח את מניעיהן הגלויים והנסתרים? ועונה ענברי: אפשר! הנה כך הוא מתאר את הדרך שבה קיבלו ילדיהם של הרוגי אסון מעגן את הידיעה על מות הוריהם:

    "גרשם זהרהרי, האח הבכור של נורית ויוסי, שמע על האסון מפי קריין החדשות כשתיקן קומנדקר בבסיס הצבאי שבו שירת. כשנורית ויוסי חזרו מהקייטנה, אף אחד לא סיפר להם. כולם הניחו שיבינו בעצמם. הם הבינו שאבא ואמא לא בבית. ורה שומרוני, לעומת זאת, סיפרה לשלוש בנותיה שחזרו מהקייטנה מדוע אבא לא בבית, אבל אף מטפלת, אף גננת, אף עליזה פורת, לא דיברה איתן בשבועות ובחודשים שאחרי האסון" (עמ' 174-175).

וגם כעבור שנתיים, כשהקיבוץ ציין את יום השנה לאסון וחנך שני מבני ציבור לזכר קורבנותיו, "שני בניהם ובתם של מולה ורחל ושלוש בנותיו של אליק המשיכו לחכות שמישהו ידבר איתם" (177).

כלום יש הסבר ממצה יותר מהתיאור המצמרר הזה? הרי בלשון ההמעטה החסכונית והמדויקת הזו מקבל הקורא את כל הקורפוס המחקרי והספרותי שנכתב פה בעשורים האחרונים על עוללות החינוך הקיבוצי והלינה המשותפת, בכמוסה מרוכזת ומרה, היישר לבטן.

האמנם יש צורך ביותר מזה? מי שלא די לו בכך, שבוי מן הסתם במוסכמות הספרות העמוסה במונולוגים פנימיים וזרמי תודעה, ושכח את הכוח העצום שיש לסיפור כמו עקידת יצחק (בראשית כ"ב), שאין בו ולו חיבוט נפש אחד. ובכך הצלחתו הגדולה של ענברי – להשיב לקוראי הספרות העברית את מה שכמסתבר נשכח מהם זה מכבר.

*

תוך כדי קריאת "הביתה" לא יכולתי שלא להיזכר בספר אחר שקראתי עשרים שנה קודם לכן, ומיד לאחר מכן שבתי וקראתי את "רומן רוסי" של מאיר שלו, והבנתי עד כמה נועזת וחדשנית בחירתו הפואטית של ענברי. לכאורה יש דמיון רב בין שני הספרים. גם שלו מבקש לתאר את דמותו של מקום דרך סיפור ההיסטוריה של מייסדיו מראשית ההתיישבות ועד ימינו, ומצייר תמונה ססגונית ועשירה בפרטים ודמויות. אולם שלו מרחיק את סיפורו ממקום קונקרטי ואף נמנע משימוש במושג "מושב" ומכנה את המקום "הכפר". מוקדם ומאוחר משמשים בסיפור בערבוביה עד כדי בלבול מוחלט לפרקים, עלילות גיבוריו מתמזגות בעלילות המסַפֵּר המצותת להן, וההגזמות המופלגות בכוחותיהם העל-אנושיים של כמה מהגיבורים מרמזות על שאיפה לכפר דמיוני אוניברסלי, אי שם ליד מקונדו. למרות התפאורה ההיסטורית, "רומן רוסי" אינו סיפור היסטורי, אלא רומן אנושי הנבנה מאהבות נכזבות, בגידות, קינאה, כעסים ושאיפות נקם, העתידים להביא על הכפר את הגורל ששלו מנבא לו, הפיכת המטעים לבתי קברות לחלוצים וניסיונות ההצפה-מחדש של הביצות. כל אלה עושים אותו אכן לרומן רוסי, לא ל"ספרות עברית".

מנגד, "הביתה" כתוב בשפת-פעולה, בסדר כרונולוגי, עם שמות אמיתיים של דמויות ומקומות, ואף כי לא מצוינים בו תאריכים מפורשים, הם ניכרים מתיאור המאורעות שברקע סיפור העלילה. ענברי אינו טוען שדמויותיו היו נטולות רגשות, אולם הוא ממעט להזכיר את הרגשות הללו ומשאיר לקוראיו חופש להשלים אותם בדמיונם.

ספר נוסף שניסה לתאר פרק בהיסטוריה של היישוב וזכה לאחרונה לשבחים (עם פרס ספיר או בלעדיו), הוא "אחוזת דג'אני" של אלון חילו. חילו בחר בגישת הרומן ההיסטורי, ושוטח התרחשויות של כשמונה חודשים על פני ספר שלם, באמצעות שני יומנים דמיוניים. בהתכתבות הפומבית שלו עם אהרון מגד ( ynet 29.5.08), הואשם חילו באנטי-ציונות, וטען בתגובה כי בסך הכל התכוון לסדוק מעט את הסיפור הציוני שדורות של תלמידים ישראלים גדלים עליו. אולם אף שהקפיד לציין תאריכים מדויקים, להציג דמויות בשמותיהן האמיתיים ולשחזר את זירות ההתרחשות באופן שמעיד על תחקיר מקיף, העלילה עצמה מנותקת מכל מרכיב היסטורי. היא אינה ציונית או אנטי-ציונית, היא פשוט בדיה מופרכת התולה את כל שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, תקומת ישראל והנכבה הפלסטינית, ביצרו המיני הבלתי מסופק של חיים קלווריסקי המפוברק מחד, ובשיגיונותיו ושיגעונותיו של הנער הדמיוני צאלח דג'אני, מאידך. זה לא רומן היסטורי, זה רומן פסיכולוגי, וגם בכך אינו מצטיין. בעוד שאת נבואותיו של שלו ברומן רוסי על עתיד העמק ניתן לקרוא כאלגוריה על שבר החלום החלוצי, הרי שנבואות החורבן של צאלח הן סתם פארודיה לא מוצלחת על ירמיהו. דומה שחילו התבונן סביבו ושם בפי גיבורו את דמויותיהם של הרצל על המרפסת, בן גוריון העומד על הראש ומשה דיין עם הרטייה על העין, ואת שלושת מגדלי עזריאלי, המרובע, העגול והמשולש, כסמל האולטימטיבי של חורבן התרבות הפלסטינית ביפו. זה לא עובד. אם מישהו סבור שדי ביהודי חרמן וערמומי ובערבי מעורער בנפשו כדי לסדוק את הסיפור הציוני, כדאי שיבדוק היטב את היסודות שעליהם מונח הסיפור הזה. חילו התאמץ מאוד לשחזר את השפה העברית של התקופה, ויש טוענים שהצליח, אולם מנקודת המבט של הספרות העברית, אין בספרו כל זכר ל"סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית".

*

אל מול כל זה, מזהיר ענברי עם "הביתה" בבדידותו הקורנת מרוֹם פסגת הספרות העברית. בדידות – משום שאכן אין כמעט ספרים כאלה בני זמננו; קורנת – משום שבהירות הכתיבה שלו, בשפה חדה ומוקפדת הנשמעת לעתים כמו שירה ("התנדב לִפְלוּגָה שֶׁהִפְלִיגָה לאיטליה", כתב על אחד החברים, עמ' 136), ובמשפטי הפעולה הארוכים המסתיימים באנדרסטייטמנט של פואנטה, שולחת קרניים ארוכות ודוקרות החודרות לנפש, מבלי להזדקק להשתפכות של רגשות; ורוֹם – משום שענברי מיטיב לצפות למרחקים, כמו החסידה על מגדל המים: מהעבר הוא שואב את זהותו התרבותית ומורשתו הפואטית, ולעתיד הוא מסמן את עצמו כאחד מממשיכי "הקנון שלא נחתם".

בסַפְּרו את סיפורם של מייסדי אפיקים (ודרכו את סיפורה של ההתיישבות), הוא מצביע על אלו שידעו לחלום ("גם לחלום צריך לדעת", מצטט מיטיה קרצ'מן את מאיאקובסקי, עמ' 47), ומדגיש כי מעשיהם, ולא לבטיהם או זרמי התודעה שלהם, הם שמשנים את העולם ועושים את ההיסטוריה. זהו, כמדומני, מקור התקווה שמצאתי בספר: שנוכל לצמצם במשהו את השיח הקורבני – של נפגעי הלינה המשותפת, של בני הדור השני לחלוצים, של הנכבה – לחדול להתלונן על מה שעשו לנו ולשוב לחלום ולהגשים חלומות של עשייה עצמאית, כזו שבעוד דור או שניים יוכלו לכתוב גם עליה סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית, ולא נבואות חורבן בדיעבד.

לעשות ולא לצפות שיעשו לנו

ביקורת על "הביתה", מאת אסף ענברי, הוצאת ידיעות ספרים. פורסמה בשינויים קלים ב"טיים אאוט" תל אביב, 21/5/09 (עמ' 127-128)

 

בסוף שנות ה-90 כתב אסף ענברי את סיפורו של אפיקים, הקיבוץ בו נולד וגדל, ברשימה "מה ראתה החסידה", שהתפרסמה בשלושה חלקים במוסף "הארץ" והקימה לו עדת קוראים נאמנים שהמתינו בקוצר רוח לפרסומיו הבאים. למעלה מעשור לאחר מכן רואה אור ספרו הראשון, "הביתה", ובו נפרשת אותה כרוניקה מרתקת על פני ספר שלם – מראשית תנועת הנוער הציונית ברוסיה ועד התפוררות הקיבוץ בימים אלה.

לא קל לסווג את "הביתה". אין זה רומן, אף כי הוא עוסק בסיפורים אישיים רבים; אין זו ביוגרפיה, משום שהוא מקמץ בפרטים על אודות גיבוריו; ואין זה ספר היסטוריה, אף על פי שכולו רצוף תיאורי אירועים שניכר כי נאספו במחקר מעמיק. ההגדרה ההולמת אותו ביותר היא "סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית", מושג שענברי עצמו טבע במאמר "לקראת ספרות עברית" (כתב העת "תכלת", 2000). ענברי טען כי זהו גרעין מהותה של הספרות העברית, וקרא לחדש מסורת פואטית זו, שנקטעה דווקא עם התחדשות העם בארצו במאה ה-20, ופינתה את מקומה לכתיבה פרטית, מהורהרת ותלושה ממשמעויות היסטוריות ולאומיות. ב"הביתה" הוא עונה לקריאתו שלו, ועושה זאת היטב.

בשפה עשירה הבנויה רובה ככולה ממשפטי פעולה קצרים וברורים בזמן עבר, מספר ענברי בסדר כרונולוגי על אנשים שתולדות חייהם הם תולדות האומה. הוא מציין אמנם בראשית הספר את שמותיהם של שבעת הגיבורים הראשיים, אולם הספר מלא בעוד עשרות דמויות שמעשיהן מסופרים, מי במשפט בודד ומי בחזרות לאורך שנים; כולם גיבורים שבלעדיהם לא ניתן לתאר נאמנה את תולדות אפיקים. שלא כברומן, ענברי ממעט לעסוק ברגשותיהם ובמניעיהם של גיבוריו, ונמנע מהתעמקות בנבכי נפשותיהם. הגיבורים כאן משום שהם מי שעשו את ההיסטוריה.

ההיסטוריה נפרשת ב"הביתה" ללא ציון תאריכים. הסיפור נפתח "כשרוסיה הפכה לברית המועצות", ובמהלכו מופיעים, ברקע או בחזית, מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו, עליית הרייך השלישי ומלחמת העולם השנייה, עליית הנוער, חומה ומגדל, השבת השחורה, מלחמות ישראל, המעברות, הפילוג בקיבוץ המאוחד, המהפך הפוליטי, משבר הבנקים, התמוטטות הקיבוצים והמעבר מכלכלה המושתתת על ייצור לכלכלה מוכוונת צריכה.

גיבורי "הביתה" סללו כבישים, בנו את עפולה ואת קבוצת כנרת, ייבשו את ביצות כבארה, הקימו את תחנת הכוח בנהריים, לחמו, ייסדו מפעלים, הלחינו שירים, המציאו את הקלנועית, צילמו סרטים ועוד ועוד. זהו סיפורו של אפיקים, אבל עם שינויים קטנים בפרטים, בשמות ובניואנסים, זה גם סיפורם של עין חרוד, בית אלפא, משמר העמק, יגור ועוד רבים מקיבוצי הדור הראשון והשני. למעשה זהו סיפור הקמת התשתית הלאומית של ישראל בידי תנועת העבודה –כולו מסופר דרך מעשיהם הקטנים, היומיומיים, של חברי קיבוץ.

בין הסיפורים נשזר שוב ושוב המושג שנתן לספר את שמו – הבית. "הביתה" עוסק בכמה בתים ובמתח שביניהם: המייסדים הצעירים עזבו את רוסיה בדרכם "הביתה", לארץ ישראל, אך לא חדלו להתגעגע הביתה, אל הבתים שעזבו ואל המשפחות שמהן נקרעו ("יום יום התפלאו על עצמם שהם יושבים על ערמת חצץ ודופקים בפטיש במקום לנסוע בטראמווי לגימנסיה"). בשנים הראשונות אף נמנעו המייסדים במכוון מהקמת בית משלהם במולדת החדשה, כי "התיישבות היא כניעה לתאוות הביתיות הבורגנית". גם לאחר שקיבלו נקודה להתיישבות קבע, לא טרחו לתת לה שם מזהה וכינו אותה פשוט "טוצ'קה" ("נקודה" ברוסית), כאילו הייתה גם היא ישות זמנית בתהליך ההיסטורי. וגם שנים רבות לאחר שהקיבוץ היה כבר לבית, הוסיפה קלרה גלילי, חברת הגרעין הקשישה, לחבוש את המטפחת הפרסית שקיבלה מאמה, המזכרת היחידה מביתה הישן.

אל המתח בין הבתים מצטרף המתח בין דור המייסדים לבין אנשי העליות המאוחרות יותר, בהם אנשי המעברות שכמה מהם הועסקו במפעל של הקיבוץ. מיטיב לתאר אותו מיטיה קריצ'מן, מייסד המפעל ומנהלו: "השארנו ברוסיה הכל. משפחות. עלינו לבד. בלי כלום. ולא היה פה כלום. לא היה ממי לבקש ולא היה על מי לקטר. לא עשו לנו. עשינו". ענברי רומז כי ההבדל בין מי שעושים לבין אלו ש"עושים להם", בין מי שבונים בית למי שמצפים שיבנו להם, משקף פער עקרוני בין הדורות בחברה הישראלית.

פערים צמחו גם בקרב חברי הקיבוץ. בעת שמרביתם עמלו בבניין הנקודה, המפעל והמשק, התגבשה "אקזקוטיבה" של מנהיגים ומקבלי החלטות שהיו עסוקים בנסיעות בשליחות התנועה, ההסתדרות והאומה. בעוד שבחוץ זכו אלו להערכה והוקרה, הרי שבקיבוץ נשמע לא אחת טון של זלזול כלפיהם: "הכלי הכי כבד שהרמת זה עט", אומר מיטיה ללוניה גלר, לימים חבר הכנסת אריה בהיר; "לוניה גלר איננו", כותב אחד החברים על לוח המודעות, ובתחתית המודעה מוסיף באותיות זעירות "נסע לתל אביב".

אני מכיר אנשים שעלולים להתייגע מעט מהקריאה ב"הביתה", משום שלעתים, מרוב פרטים, קשה לקלוט את התמונה השלמה. ובכל זאת, המאמץ שווה ואין בספר רגע משעמם. זהו ספר צבעוני על אנשים ועל מעשים, ולמרות שרובו כתוב במשפטי פעולה, הוא מצייר תמונת חיים במכחולים עדינים ובתשומת לב נדירה לפרטים. גם כשהוא נדרש לתיאורים, עושה זאת ענברי בשפה עשירה המתובלת בהומור דק ומשובח. כך, למשל, הוא מתאר את מגדל המים שנבנה במרכז הטוצ'קה: "גליל בטון לפות בגרם מדרגות לולייני שכף יד מרפסתו נשלחת אל פיו כמכַסָה על שיעול. המגדל חבש ברֵכה מעל לחלונות עיניו, ועל גג הברכה ניצבה חסידת פח על רגל אחת ופנתה לאן שנושבת הרוח, 'כמו חברים מסוימים', כפי שהעירה פירה גלר".

ההיסטוריה אינה פרושה באופן שווה על פני הספר: שליש ממנו מוקדש ל-12 השנים הראשונות, מייסוד התנועה ברוסיה ועד התיישבות הקבע בעמק הירדן. השליש השני עוסק בחצי היובל מאז ועד העשור הראשון למדינה, ובשלישי מכוסות למעלה מ-50 השנים שחלפו מאז. לא בכדי נעשתה חלוקה זאת. היא מבהירה לנו את חשיבות היסודות; מבקשת להזכיר את אנשי המעשה, החלוצים שבזכותם התאפשרה הקמת המפעל הלאומי, וקוראת לנו לאמץ משהו מהאתוס האקטיביסטי, הפועל לשינוי בעולם, לחזור לעשות ולא לצפות שיעשו לנו.

יש בספר משהו נוּגֶה, וגם ההומור והאירוניה אינם מסתירים את גורלם העגום של הקיבוץ ואנשיו. אבל יש בו גם משהו מעורר תקווה. כי מעבר לעברית הרגישה והקולחת ומעבר לסיפורים המסופרים בכישרון, עולה דמותו של בית שנבנה בעמל רב, ושעדיין, למרות הקשיים והכישלונות, הוא הבית היחיד שמחכה לנו.

אם גם אתם מרגישים שהפכנו לעדר חסר זהות של צרכנים פסיביים המובל בערפל של ריאליטי וספינים בידי רועים חסרי אחריות לעבר אובדנו הלאומי, עשו עם עצמכם חסד וקראו את "הביתה". אין כמו הספר הנפלא הזה כדי להשיב אל התודעה מעט גאווה לאומית ותקווה שעוד אפשר לשנות משהו.

שמות למלחמה

צה"ל החליט לכנות את מלחמת עזה (הלא היא מלחמת אולמרט השנייה) בשם "עופרת יצוקה", שמקורו בשירו הידוע של ביאליק, "לכבוד החנוכה". נוכח הרג האזרחים ההמוני שהתרחש במלחמה הזאת, וברוח הציטוטים משירי החג שבמהלכו החלה, עלה בדעתי שהשם "לעת תכין מטבח מצר המנבח" הולם אותה יותר.

מאוחר יותר, בעקבות חשיפות שונות ואימות של ידיעות ממקורות זרים, חשבתי דווקא על כינוי המשלב, בדומה ל"עופרת יצוקה", שם של יסוד מהטבלה המחזורית עם פועל סביל, משהו כמו "זרחן שפוך".

כעת, עם חשיפת מעשי ביזה כגון זה (וראו גם את עידן לנדו באותו עניין), אפשר אולי לקרוא לה פשוט מבצע "דמי חנוכה".

הירח באיי הפנינה

רגע לפני שנגמרת העונה השנייה של הישרדות בערוץ 10 – האם שמתם לב לכך שבמשך 52 לילות ההישרדות היה ירח מלא מדי לילה?

כלום לא עלה בדעת העורכים שחוויית הזמן החולף יכולה לעבור טוב יותר דווקא אם יציגו כל לילה את הירח כפי  שאכן נראה?

אתמהה…

והנה עדכון (25/5/09): גם תוכנית  הגמר, ששודרה בשידור חי מקיסריה בערב ראש חודש סיוון, נפתחה בזום מטורף של… ירח מלא. אכן, אין גבול לטפשות.

לא רוצה להיות צודק

הפוסט הזה מבוסס על אימייל שכתבתי לבני משפחתי ב-1 בינואר, כלומר היום החמישי של מלחמת עזה, יומיים לפני הכניסה הקרקעית. המלחמה אומנם הופסקה מאז, אבל נוכח הקולות הרמים שנשמעים מסביב להמשיך ולתקוף עד ל"מיטוט החמאס" או השד יודע איזה עוד מטרות, אני מביא אותו כאן עם שינויים קלים, כחומר למחשבה לקראת הסיבוב הבא.

====

על פי סקר שראיתי בתחילת השבוע, כ-80% מאזרחי המדינה מאמינים בצדקתה של המלחמה הנוכחית. אותו סקר גם הראה ש-39% לא מאמינים שזה יביא להפסקת ירי הטילים מעזה ועוד 24% סבורים שזה יעזור אבל רק לזמן קצר, כלומר 63% חושבים שהתועלת במבצע "עופרת יצוקה" קטנה או לא קיימת כלל, ובכל זאת חלקם מצדיקים אותו. תיכף אדון בסתירה הזאת. אני, כמי שמשתייך ל-20% שלא מצטרפים לחגיגה הלאומית, כבר זכיתי היום להיקרא בפי ארי שביט "ישראלי שונא ישראל". כי לדידו, אם אני לא מתיישר לפי הקו של מנהיגי המדינה, זה יכול להיות רק משנאה עצמית, ולא חלילה מתוך דאגה כנה למדינה ולאזרחיה.

אין לי שום עניין לדון פה על מידת המוצדקות של המלחמה (למרות שיש לי השגות גם על זה), פשוט כי אני לא רוצה להיות צודק. לפני כמה שנים היה קמפיין פרסומי במסגרת המאבק העקר נגד תאונות דרכים, שסיסמתו היתה "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". אני מאמין שהסיסמה הזאת נכונה לכל תחומי החיים. לדעתי, חיפוש צדק (שממילא אין, לא היה ולא יהיה בעולם) הוא מוטיבציה רעה שמניעה אנשים לפעולות שבמקרים רבים רק מזיקות להם. יש כמה רומנים שמדגימים את זה (מיכאל קולהאס נחשב דוגמה קלאסית שמצוטטת בהרבה יצירות אחרות), ואני חושב שהמלחמה הזאת גם היא דוגמה די טובה לכך. גם אם נניח שהצדק כולו אתנו ושצריך כבר להכות בחמאס, צריך לשאול האם הצעד הזה חכם. או במילים אחרות, האם המצב שיהיה בעקבותיו יהיה טוב יותר מהמצב לפניו, והאם השיפור יהיה עד כדי כך גדול שהוא מצדיק את המחיר שאנחנו משלמים עבורו (ואני לא מדבר כלל על המחיר שהצד השני משלם, כי למי שצודק זה לא אמור לשנות).

נכון לעכשיו טרם שמעתי משלל המנהיגים והפרשנים בתקשורת הסכמה על מטרות המבצע ועל מה שרוצים להשיג בעקבותיו, אבל נראה לי די ברור שרק בודדים חושבים שנילחם עד שלא יהיה חמאס בעזה, ועד שכל הטילים שם יושמדו. רוב הדוברים מודים שבסופו של דבר חמאס יישאר ברצועה, עם הסכם הפסקת אש כלשהו בתיווך זה או אחר, ובעקבות זה יהיה שקט יחסי לתקופה מסויימת (אחד האלופים במיל' אמר בטלויזיה "גם על חצי שנה ללא טילים היינו מתפשרים", כאילו לא זה היה בדיוק ההסכם הקודם). אבל כדאי לזכור גם, שבינתיים אנחנו, בפעולתנו הצודקת, רק מגבירים את תחושת ההשפלה והעוול (=חוסר הצדק) בקרב תושבי עזה, ושאחר כך, במהלך תקופת השקט היחסי, שוב יצטייד החמאס (או ארגונים קיצוניים יותר שיצמחו בעזה בעקבות החלשת החמאס) בנשק ותחמושת מתוחכמים יותר, שבסיבוב הבא של הלחימה עלול לאיים על טווח ארוך יותר, וחוזר חלילה. כלומר, נחזור בערך לאותו מצב שהיינו בו בחצי השנה האחרונה, בתוספת פוטנציאל איום כבד יותר.

ואז נשאלת שאלת המחיר: האם כדי לחזור לנקודת המוצא היינו צריכים להכניס 900,000 אזרחים למצב חירום וסכנת חיים, שבגללם הם מפסידים לימודים ועבודה, וכמובן נפגעים בגוף ובנפש? האם כדי "להגן על תושבי שדרות ועוטף עזה" צריך להפוך גם את אשדוד, באר שבע ויבנה ל"עוטף עזה"? אחד הדברים שמוטחים בלי הרף במתנגדי המלחמה זה "נראה אותך יוצא מהבועה התל אביבית וגר בשדרות כמה שבועות", אבל מה שעושה המבצע הזה זה דווקא להכניס עוד ועוד אנשים למצב של שדרות, לא כדי שילמדו ויזדהו, אלא כי לדעת רבים מדי אצלנו, זה מחיר שמותר לשלם כל עוד הצד השני חוטף יותר, ולעזאזל מה יהיה מחר. ועוד לא דיברנו (והלואי שלא נצטרך לדבר) על המחיר שנשלם כשניכנס לשם עם חי"ר וטנקים. האם הוא יכול להיות מוצדק? אני חושב שלא. אני חושב שהסתירה בתוצאות הסקר שציטטתי למעלה נובעת מחיבור מסוכן בין תחושת צדק לשאיפת נקם, וכשיותר חשוב לי להסב נזק וסבל לאויב (ובכך להיות "צודק") מאשר לדאוג לעתיד טוב יותר לעצמי (להיות חכם), אני עלול לשלם מחיר יקר שלא בהכרח מצדיק את התוצאה.

מדינת ישראל הוקמה בצדק, ולמרות כמה טעויות של מתחילים התנהלה גם די בחוכמה בשנותיה הראשונות. הפלסטינים נהגו בטיפשות כשלא השכילו לאמץ את תכנית החלוקה, ובכך החל מצעד האיוולת שלהם שממשיך גם היום. הזמן חולף והם ממשיכים באיוולתם לחפש צדק (כבר אמרתי שאין), במקום להיות חכמים, להבין שישראל כאן כדי להישאר ולמצוא דרך לחיות לצידה בהבנה ובשלום. הבעיה היא, שככל שהזמן עובר אנחנו הופכים יותר ויותר דומים לרודפי הצדק שסביבנו, במקום להיות חכמים יותר, ומזמן כבר פתחנו מצעד איוולת משלנו. החשש שלי הוא שיום אחד ישתנה המאזן, והאיוולת תנצח. אז כל מה שאני עושה עכשיו קשור לחשש הזה, ולנסיון שלי לשכנע כמה שיותר אנשים שמלחמות, גם אם הן מוצדקות, אינן פתרון חכם כמעט אף פעם, והמחיר שהן גובות יקר יותר מהתמורה.

====

עד כאן הטקסט מלפני כשלושה שבועות. עכשיו הביטו היטב ושאלו את עצמכם: האם מה שהשיגה ישראל במלחמה (לא כולל "תמונת הניצחון") לא היתה יכולה להשיג במשא ומתן עם החמאס, תוך עירוב מחייב יותר של מנהיגי מצרים, ארה"ב ואירופה (אם כי כנראה בלי ארוחות ערב חגיגיות)?

והאם המחיר ששילמנו ועוד נשלם (הרוגים, פצועים, אזרחים תחת התקפה, 4 מיליארד עלות ישירה, לא כולל עלויות שיפוצים, פיצויים, אובדן עבודה ולימודים, אבל בעיקר דחייה חוזרת ונשנית של כל עיסוק רציני בנושאים אזרחיים, חברתיים וסביבתיים מפני תקציב הבטחון הקדוש) היה שווה את התמורה הזאת? על המחיר ששילם הצד השני, כבר אמרתי, לא מדברים כלל כשחושבים שהמטרה מוצדקת. ובכל זאת, הזלזול המחפיר בזכויות (וחיי) אדם שישראל הפגינה במלחמת עזה עלול להפוך למחיר יקר גם לצד שלנו.

ימים יגידו אם צדקתי, אבל אני, כאמור, בכלל לא רוצה להיות צודק, אני רוצה להיות חכם.

הפוסט הראשון של המרחב השלישי

זהו הבלוג שמזמן רציתי לפתוח, ושנדחה ונדחה, כל פעם בתירוץ אחר.

הוא נקרא "המרחב השלישי" בהשראת ספרו של אדוארד סוג'ה "Thirdspace", העוסק באופני חקירה והתבוננות שונים של ההבטים המרחבים של חיי האדם, מתוך גישה "טריאלקטית", בעקבות לפבר, פוקו ועוד. קראתי רק חלק קטן של הספר (ועוד אגיע ליותר מזה בעתיד, אני מקווה), אך זה הספיק לי כדי לבחור בו כהשראה לשם הבלוג שלי. ומדוע בעצם?

משום שכמעט תמיד, כשאני לומד, קורא, שומע וקולט מידע, דיונים וויכוחים, אני מוצא שההגדרות הבינאריות שבהן הורגלנו לסדר את חיינו אינן מתארות נאמנה את המציאות המורכבת. משום שאני מעדיף הגדרות לא מושלמות, שאינן כוללות פירוט של תנאים הכרחיים ומספיקים על מנת שדבר-מה ייכלל בהן, אלא משאירות גבולות עמומים ומרחבי-סף, שבהם יכולים להתקיים גם A, גם לא-A, וגם, לפעמים, כאלו שהם לא-A ולא-לא-A.

מבולבלים? גם אנחנו. זה בדיוק העניין. כי רובנו מורגלים מגיל צעיר לחלק את העולם על פי דיכוטומיות מוסכמות: שחור ולבן, טוב ורע, נקי ומלוכלך ועוד ועוד. אבל ההרגל הזה הוא רק כלי עזר שמסייע לנו להתמודד עם הפגזת הנתונים המתמדת על איברי החישה שלנו, באמצעות מיון וסיווג שלהם לקטגוריות. הבעייה היא, שבדרך כלל ההרגל הזה משתלט על מרבית מגנוני הפעולה שלנו, ומסתיר מאתנו את המורכבות העצומה של העולם מסביב, ובמיוחד את העובדה שהוא לא באמת מסודר בקטגוריות ברורות עם קריטריונים מובהקים שמגדירים מי נכלל בהן ומי לא.

המרחב השלישי, עבורי, הוא המרחב שבו מתערבבים המרחב הריאלי והמרחב המדומיין, המרחב הפרטי והמרחב החברתי, המרחב של קהילה אחת עם זה של הקהילות השכנות לה. זהו המרחב היצירתי שממנו צצים רעיונות חדשים, מנהגים חדשים, תרבויות חדשות. זה המרחב שמענין אותי.

במשך השנים שבהן לא היה לי בלוג, רציתי הרבה פעמים לכתוב אותו, על נושאים שונים ומגוונים שהיו בראש החדשות או בשוליהן, על ספרים שקראתי, על מקומות שביקרתי בהם, על אנשים ועל רעיונות. אבל לא כתבתי אותם. חלק מהדברים עוד יעלו פה בעתיד, אם אמצא שהם עדיין (או שוב) רלוונטיים. אחרים יאלצו להישאר בנבכי זיכרוני עד שיימצא להם מוצא משם בהקשר מזדמן. או שלא. נחכה ונראה.