בחירתו של ענברי

עוד בקורת על "הביתה", בעקבות הקודמת. פורסמה בשינויים קלים ב"עיתון 77", גליון 340, אוגוסט 2009 (אינה מופיעה בגרסה המקוונת).

 

באפריל 2009 קראתי את "הביתה" של אסף ענברי, וכתבתי עליו רשימת ביקורת משבחת במקומון התל אביבי 'טיים אאוט'. השילוב של עונת החירות והתקומה שבין פסח ליום העצמאות עם העניין האישי שלי בכל דבר שקשור לתקופת ההתהוות של היישוב היהודי בארץ, הביא את חוויית הקריאה שלי ב"הביתה" לעוצמות לא רגילות של התרגשות, שהובעו במשפט הסיום של רשימת הביקורת ההיא: "אין כמו הספר הנפלא הזה להשיב אל התודעה מעט גאווה לאומית ותקווה שעוד אפשר לשנות משהו, אם נרצה מספיק".

קרובת משפחה, בת קיבוץ, כתבה לי כי הסכימה עם כל דברי בביקורת, למעט עניין אחד: "היה לי קשה למצוא את התקווה בספר", אמרה, ודבריה גרמו לי לתהות שוב על הטענה הזו, ולבדוק האם לא נסחפתי מעט בשבחים. הנה הבדיקה המחודשת.

ענברי ראוי לכל שבח על בחירתו לכתוב בסוגה שלדעתו מגדירה את גרעין מהותה של הספרות העברית, סוגה שהוא מכנה "סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית", במאמרו המכונן "לקראת ספרות עברית" ('תכלת' 9, 2000), בו קרא תיגר כמעט על כל הספרות שנכתבה פה במאה השנים האחרונות, בטענה שהיא עזבה את המסורת הפואטית שאפיינה את הספרות העברית מימי המקרא, דרך התלמוד, ספרות הקבלה ומעשיות החסידים עד שלהי המאה ה-תשע-עשרה, ועברה לכתיבה פרטית, מהורהרת, תלושה ממשמעויות היסטוריות ולאומיות, פרוזה "הנוטה, על פי רוב, לדבר במקום לספר". אין זו בחירה מובנת מאליה בסביבה ספרותית שברובה אכן עוסקת באישי ובפרטי, אולם ענברי לא הסתפק במאמרו בניתוח הנתונים, אלא חתם אותו במסקנה אופרטיבית: "מי שזהותנו התרבותית יקרה לו, אמור להבין עד כמה תלוי עתידה בשאלה: האם הספרות שתיכתב כאן תחדש את הקשר עם עברה הפואטי? זהותנו התרבותית זקוקה לנו כיורשים ומורישים. הקנון שלא נחתם קורא לנו להוסיף לו יצירות חדשות, שיעניקו לעבר את טעם ההווה, ולהווה – עתיד".

נענה לאתגר שהציב ל"מי שזהותנו התרבותית יקרה לו", בחר ענברי ב"הביתה" להימנע מהליכה בדרכם של כותבי רומנים היסטוריים רבים, שנטלו אפיזודות קצרות ויצקו לתוכן תִלי משמעויות ורגשות, תיאורי מקומות וזמנים, דמויות עשירות ודיאלוגים מפותחים, ובמקום זה נצמד למודל התמציתי של הסיפור המקראי, כדוגמת סיפור יהודה ותמר (בראשית ל"ח): הסיפור מתאר היסטוריה, הדמויות בו הן מי שעשו את ההיסטוריה, ותיאורי מקומות, אנשים ושיחות מובאים בו רק אם הם תורמים להבנת התהליך ההיסטורי שעליו מסופר. לכן אין כמעט התעמקות ברגשותיהם של גיבורי "הביתה", יש מעט מאוד קטעי שיחות ומכתבים, ורוב רובן של עשרות הדמויות בספר חולפות בו לרגע קט, ממלאות את תפקידן בסיפור ויוצאות מהבמה. אין בכך חלילה זלזול באנשים או ברגשותיהם, אלא נקיטת עמדה נחרצת: הסיפור הזה אינו על אדם זה או אחר (אפילו לא על קלרה גלילי או ליאו רוט, שחיבת המספר אליהם ניכרת היטב), אלא על הקיבוץ וההיסטוריה שלו.

יאמר המבקר (והיו שאמרו זאת בכמה ביקורות): איך אפשר לספר את קורות הקיבוץ מבלי להעמיק בדיונים ובלבטים של אנשיו? איך אפשר להסביר את התהליך שהביא את הקיבוצים לסף התרסקות מבלי לחדור לנבכי הנפשות הפועלות ולנתח את מניעיהן הגלויים והנסתרים? ועונה ענברי: אפשר! הנה כך הוא מתאר את הדרך שבה קיבלו ילדיהם של הרוגי אסון מעגן את הידיעה על מות הוריהם:

    "גרשם זהרהרי, האח הבכור של נורית ויוסי, שמע על האסון מפי קריין החדשות כשתיקן קומנדקר בבסיס הצבאי שבו שירת. כשנורית ויוסי חזרו מהקייטנה, אף אחד לא סיפר להם. כולם הניחו שיבינו בעצמם. הם הבינו שאבא ואמא לא בבית. ורה שומרוני, לעומת זאת, סיפרה לשלוש בנותיה שחזרו מהקייטנה מדוע אבא לא בבית, אבל אף מטפלת, אף גננת, אף עליזה פורת, לא דיברה איתן בשבועות ובחודשים שאחרי האסון" (עמ' 174-175).

וגם כעבור שנתיים, כשהקיבוץ ציין את יום השנה לאסון וחנך שני מבני ציבור לזכר קורבנותיו, "שני בניהם ובתם של מולה ורחל ושלוש בנותיו של אליק המשיכו לחכות שמישהו ידבר איתם" (177).

כלום יש הסבר ממצה יותר מהתיאור המצמרר הזה? הרי בלשון ההמעטה החסכונית והמדויקת הזו מקבל הקורא את כל הקורפוס המחקרי והספרותי שנכתב פה בעשורים האחרונים על עוללות החינוך הקיבוצי והלינה המשותפת, בכמוסה מרוכזת ומרה, היישר לבטן.

האמנם יש צורך ביותר מזה? מי שלא די לו בכך, שבוי מן הסתם במוסכמות הספרות העמוסה במונולוגים פנימיים וזרמי תודעה, ושכח את הכוח העצום שיש לסיפור כמו עקידת יצחק (בראשית כ"ב), שאין בו ולו חיבוט נפש אחד. ובכך הצלחתו הגדולה של ענברי – להשיב לקוראי הספרות העברית את מה שכמסתבר נשכח מהם זה מכבר.

*

תוך כדי קריאת "הביתה" לא יכולתי שלא להיזכר בספר אחר שקראתי עשרים שנה קודם לכן, ומיד לאחר מכן שבתי וקראתי את "רומן רוסי" של מאיר שלו, והבנתי עד כמה נועזת וחדשנית בחירתו הפואטית של ענברי. לכאורה יש דמיון רב בין שני הספרים. גם שלו מבקש לתאר את דמותו של מקום דרך סיפור ההיסטוריה של מייסדיו מראשית ההתיישבות ועד ימינו, ומצייר תמונה ססגונית ועשירה בפרטים ודמויות. אולם שלו מרחיק את סיפורו ממקום קונקרטי ואף נמנע משימוש במושג "מושב" ומכנה את המקום "הכפר". מוקדם ומאוחר משמשים בסיפור בערבוביה עד כדי בלבול מוחלט לפרקים, עלילות גיבוריו מתמזגות בעלילות המסַפֵּר המצותת להן, וההגזמות המופלגות בכוחותיהם העל-אנושיים של כמה מהגיבורים מרמזות על שאיפה לכפר דמיוני אוניברסלי, אי שם ליד מקונדו. למרות התפאורה ההיסטורית, "רומן רוסי" אינו סיפור היסטורי, אלא רומן אנושי הנבנה מאהבות נכזבות, בגידות, קינאה, כעסים ושאיפות נקם, העתידים להביא על הכפר את הגורל ששלו מנבא לו, הפיכת המטעים לבתי קברות לחלוצים וניסיונות ההצפה-מחדש של הביצות. כל אלה עושים אותו אכן לרומן רוסי, לא ל"ספרות עברית".

מנגד, "הביתה" כתוב בשפת-פעולה, בסדר כרונולוגי, עם שמות אמיתיים של דמויות ומקומות, ואף כי לא מצוינים בו תאריכים מפורשים, הם ניכרים מתיאור המאורעות שברקע סיפור העלילה. ענברי אינו טוען שדמויותיו היו נטולות רגשות, אולם הוא ממעט להזכיר את הרגשות הללו ומשאיר לקוראיו חופש להשלים אותם בדמיונם.

ספר נוסף שניסה לתאר פרק בהיסטוריה של היישוב וזכה לאחרונה לשבחים (עם פרס ספיר או בלעדיו), הוא "אחוזת דג'אני" של אלון חילו. חילו בחר בגישת הרומן ההיסטורי, ושוטח התרחשויות של כשמונה חודשים על פני ספר שלם, באמצעות שני יומנים דמיוניים. בהתכתבות הפומבית שלו עם אהרון מגד ( ynet 29.5.08), הואשם חילו באנטי-ציונות, וטען בתגובה כי בסך הכל התכוון לסדוק מעט את הסיפור הציוני שדורות של תלמידים ישראלים גדלים עליו. אולם אף שהקפיד לציין תאריכים מדויקים, להציג דמויות בשמותיהן האמיתיים ולשחזר את זירות ההתרחשות באופן שמעיד על תחקיר מקיף, העלילה עצמה מנותקת מכל מרכיב היסטורי. היא אינה ציונית או אנטי-ציונית, היא פשוט בדיה מופרכת התולה את כל שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, תקומת ישראל והנכבה הפלסטינית, ביצרו המיני הבלתי מסופק של חיים קלווריסקי המפוברק מחד, ובשיגיונותיו ושיגעונותיו של הנער הדמיוני צאלח דג'אני, מאידך. זה לא רומן היסטורי, זה רומן פסיכולוגי, וגם בכך אינו מצטיין. בעוד שאת נבואותיו של שלו ברומן רוסי על עתיד העמק ניתן לקרוא כאלגוריה על שבר החלום החלוצי, הרי שנבואות החורבן של צאלח הן סתם פארודיה לא מוצלחת על ירמיהו. דומה שחילו התבונן סביבו ושם בפי גיבורו את דמויותיהם של הרצל על המרפסת, בן גוריון העומד על הראש ומשה דיין עם הרטייה על העין, ואת שלושת מגדלי עזריאלי, המרובע, העגול והמשולש, כסמל האולטימטיבי של חורבן התרבות הפלסטינית ביפו. זה לא עובד. אם מישהו סבור שדי ביהודי חרמן וערמומי ובערבי מעורער בנפשו כדי לסדוק את הסיפור הציוני, כדאי שיבדוק היטב את היסודות שעליהם מונח הסיפור הזה. חילו התאמץ מאוד לשחזר את השפה העברית של התקופה, ויש טוענים שהצליח, אולם מנקודת המבט של הספרות העברית, אין בספרו כל זכר ל"סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית".

*

אל מול כל זה, מזהיר ענברי עם "הביתה" בבדידותו הקורנת מרוֹם פסגת הספרות העברית. בדידות – משום שאכן אין כמעט ספרים כאלה בני זמננו; קורנת – משום שבהירות הכתיבה שלו, בשפה חדה ומוקפדת הנשמעת לעתים כמו שירה ("התנדב לִפְלוּגָה שֶׁהִפְלִיגָה לאיטליה", כתב על אחד החברים, עמ' 136), ובמשפטי הפעולה הארוכים המסתיימים באנדרסטייטמנט של פואנטה, שולחת קרניים ארוכות ודוקרות החודרות לנפש, מבלי להזדקק להשתפכות של רגשות; ורוֹם – משום שענברי מיטיב לצפות למרחקים, כמו החסידה על מגדל המים: מהעבר הוא שואב את זהותו התרבותית ומורשתו הפואטית, ולעתיד הוא מסמן את עצמו כאחד מממשיכי "הקנון שלא נחתם".

בסַפְּרו את סיפורם של מייסדי אפיקים (ודרכו את סיפורה של ההתיישבות), הוא מצביע על אלו שידעו לחלום ("גם לחלום צריך לדעת", מצטט מיטיה קרצ'מן את מאיאקובסקי, עמ' 47), ומדגיש כי מעשיהם, ולא לבטיהם או זרמי התודעה שלהם, הם שמשנים את העולם ועושים את ההיסטוריה. זהו, כמדומני, מקור התקווה שמצאתי בספר: שנוכל לצמצם במשהו את השיח הקורבני – של נפגעי הלינה המשותפת, של בני הדור השני לחלוצים, של הנכבה – לחדול להתלונן על מה שעשו לנו ולשוב לחלום ולהגשים חלומות של עשייה עצמאית, כזו שבעוד דור או שניים יוכלו לכתוב גם עליה סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית, ולא נבואות חורבן בדיעבד.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: