לא רוצה להיות צודק

הפוסט הזה מבוסס על אימייל שכתבתי לבני משפחתי ב-1 בינואר, כלומר היום החמישי של מלחמת עזה, יומיים לפני הכניסה הקרקעית. המלחמה אומנם הופסקה מאז, אבל נוכח הקולות הרמים שנשמעים מסביב להמשיך ולתקוף עד ל"מיטוט החמאס" או השד יודע איזה עוד מטרות, אני מביא אותו כאן עם שינויים קלים, כחומר למחשבה לקראת הסיבוב הבא.

====

על פי סקר שראיתי בתחילת השבוע, כ-80% מאזרחי המדינה מאמינים בצדקתה של המלחמה הנוכחית. אותו סקר גם הראה ש-39% לא מאמינים שזה יביא להפסקת ירי הטילים מעזה ועוד 24% סבורים שזה יעזור אבל רק לזמן קצר, כלומר 63% חושבים שהתועלת במבצע "עופרת יצוקה" קטנה או לא קיימת כלל, ובכל זאת חלקם מצדיקים אותו. תיכף אדון בסתירה הזאת. אני, כמי שמשתייך ל-20% שלא מצטרפים לחגיגה הלאומית, כבר זכיתי היום להיקרא בפי ארי שביט "ישראלי שונא ישראל". כי לדידו, אם אני לא מתיישר לפי הקו של מנהיגי המדינה, זה יכול להיות רק משנאה עצמית, ולא חלילה מתוך דאגה כנה למדינה ולאזרחיה.

אין לי שום עניין לדון פה על מידת המוצדקות של המלחמה (למרות שיש לי השגות גם על זה), פשוט כי אני לא רוצה להיות צודק. לפני כמה שנים היה קמפיין פרסומי במסגרת המאבק העקר נגד תאונות דרכים, שסיסמתו היתה "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". אני מאמין שהסיסמה הזאת נכונה לכל תחומי החיים. לדעתי, חיפוש צדק (שממילא אין, לא היה ולא יהיה בעולם) הוא מוטיבציה רעה שמניעה אנשים לפעולות שבמקרים רבים רק מזיקות להם. יש כמה רומנים שמדגימים את זה (מיכאל קולהאס נחשב דוגמה קלאסית שמצוטטת בהרבה יצירות אחרות), ואני חושב שהמלחמה הזאת גם היא דוגמה די טובה לכך. גם אם נניח שהצדק כולו אתנו ושצריך כבר להכות בחמאס, צריך לשאול האם הצעד הזה חכם. או במילים אחרות, האם המצב שיהיה בעקבותיו יהיה טוב יותר מהמצב לפניו, והאם השיפור יהיה עד כדי כך גדול שהוא מצדיק את המחיר שאנחנו משלמים עבורו (ואני לא מדבר כלל על המחיר שהצד השני משלם, כי למי שצודק זה לא אמור לשנות).

נכון לעכשיו טרם שמעתי משלל המנהיגים והפרשנים בתקשורת הסכמה על מטרות המבצע ועל מה שרוצים להשיג בעקבותיו, אבל נראה לי די ברור שרק בודדים חושבים שנילחם עד שלא יהיה חמאס בעזה, ועד שכל הטילים שם יושמדו. רוב הדוברים מודים שבסופו של דבר חמאס יישאר ברצועה, עם הסכם הפסקת אש כלשהו בתיווך זה או אחר, ובעקבות זה יהיה שקט יחסי לתקופה מסויימת (אחד האלופים במיל' אמר בטלויזיה "גם על חצי שנה ללא טילים היינו מתפשרים", כאילו לא זה היה בדיוק ההסכם הקודם). אבל כדאי לזכור גם, שבינתיים אנחנו, בפעולתנו הצודקת, רק מגבירים את תחושת ההשפלה והעוול (=חוסר הצדק) בקרב תושבי עזה, ושאחר כך, במהלך תקופת השקט היחסי, שוב יצטייד החמאס (או ארגונים קיצוניים יותר שיצמחו בעזה בעקבות החלשת החמאס) בנשק ותחמושת מתוחכמים יותר, שבסיבוב הבא של הלחימה עלול לאיים על טווח ארוך יותר, וחוזר חלילה. כלומר, נחזור בערך לאותו מצב שהיינו בו בחצי השנה האחרונה, בתוספת פוטנציאל איום כבד יותר.

ואז נשאלת שאלת המחיר: האם כדי לחזור לנקודת המוצא היינו צריכים להכניס 900,000 אזרחים למצב חירום וסכנת חיים, שבגללם הם מפסידים לימודים ועבודה, וכמובן נפגעים בגוף ובנפש? האם כדי "להגן על תושבי שדרות ועוטף עזה" צריך להפוך גם את אשדוד, באר שבע ויבנה ל"עוטף עזה"? אחד הדברים שמוטחים בלי הרף במתנגדי המלחמה זה "נראה אותך יוצא מהבועה התל אביבית וגר בשדרות כמה שבועות", אבל מה שעושה המבצע הזה זה דווקא להכניס עוד ועוד אנשים למצב של שדרות, לא כדי שילמדו ויזדהו, אלא כי לדעת רבים מדי אצלנו, זה מחיר שמותר לשלם כל עוד הצד השני חוטף יותר, ולעזאזל מה יהיה מחר. ועוד לא דיברנו (והלואי שלא נצטרך לדבר) על המחיר שנשלם כשניכנס לשם עם חי"ר וטנקים. האם הוא יכול להיות מוצדק? אני חושב שלא. אני חושב שהסתירה בתוצאות הסקר שציטטתי למעלה נובעת מחיבור מסוכן בין תחושת צדק לשאיפת נקם, וכשיותר חשוב לי להסב נזק וסבל לאויב (ובכך להיות "צודק") מאשר לדאוג לעתיד טוב יותר לעצמי (להיות חכם), אני עלול לשלם מחיר יקר שלא בהכרח מצדיק את התוצאה.

מדינת ישראל הוקמה בצדק, ולמרות כמה טעויות של מתחילים התנהלה גם די בחוכמה בשנותיה הראשונות. הפלסטינים נהגו בטיפשות כשלא השכילו לאמץ את תכנית החלוקה, ובכך החל מצעד האיוולת שלהם שממשיך גם היום. הזמן חולף והם ממשיכים באיוולתם לחפש צדק (כבר אמרתי שאין), במקום להיות חכמים, להבין שישראל כאן כדי להישאר ולמצוא דרך לחיות לצידה בהבנה ובשלום. הבעיה היא, שככל שהזמן עובר אנחנו הופכים יותר ויותר דומים לרודפי הצדק שסביבנו, במקום להיות חכמים יותר, ומזמן כבר פתחנו מצעד איוולת משלנו. החשש שלי הוא שיום אחד ישתנה המאזן, והאיוולת תנצח. אז כל מה שאני עושה עכשיו קשור לחשש הזה, ולנסיון שלי לשכנע כמה שיותר אנשים שמלחמות, גם אם הן מוצדקות, אינן פתרון חכם כמעט אף פעם, והמחיר שהן גובות יקר יותר מהתמורה.

====

עד כאן הטקסט מלפני כשלושה שבועות. עכשיו הביטו היטב ושאלו את עצמכם: האם מה שהשיגה ישראל במלחמה (לא כולל "תמונת הניצחון") לא היתה יכולה להשיג במשא ומתן עם החמאס, תוך עירוב מחייב יותר של מנהיגי מצרים, ארה"ב ואירופה (אם כי כנראה בלי ארוחות ערב חגיגיות)?

והאם המחיר ששילמנו ועוד נשלם (הרוגים, פצועים, אזרחים תחת התקפה, 4 מיליארד עלות ישירה, לא כולל עלויות שיפוצים, פיצויים, אובדן עבודה ולימודים, אבל בעיקר דחייה חוזרת ונשנית של כל עיסוק רציני בנושאים אזרחיים, חברתיים וסביבתיים מפני תקציב הבטחון הקדוש) היה שווה את התמורה הזאת? על המחיר ששילם הצד השני, כבר אמרתי, לא מדברים כלל כשחושבים שהמטרה מוצדקת. ובכל זאת, הזלזול המחפיר בזכויות (וחיי) אדם שישראל הפגינה במלחמת עזה עלול להפוך למחיר יקר גם לצד שלנו.

ימים יגידו אם צדקתי, אבל אני, כאמור, בכלל לא רוצה להיות צודק, אני רוצה להיות חכם.