בקצה המואר של העיר

לרגל יום/שבוע/חודש הגאווה, הנה מאמר שכתבתי לפני כשנה על גן העצמאות המשופץ. פורסם בגרסה מקוצרת ב"טיים אאוט" תל אביב, 23/7/2009, עמ' 79.

בקיץ שעבר, לאחר עבודות שיפוץ ממושכות, נפתח לקהל גן העצמאות המחודש, המשתרע (לידיעת גולשי אטרף הצעירים) מעל מצוק הכורכר לחוף הים מצפון למלון הילטון. הלכתי לבדוק איך מרגיש היום המקום הזה, שסיפק לרבים מאתנו מפגשים וחוויות מעניינות בעבר.

גן העצמאות נוסד בשנת 1952, והיה לפרויקט דגל של מתכנן הגנים אברהם קרוון. בתהליך הקמתו ערך קרוון לימוד מקיף של צומח חופי הארץ והעתיק מבחר ממיניו לגן, בתוספת מספר מיני סוקולנטים מיובאים מאזורים סובטרופיים (אגבה, יוקה, אלוי), אשר עליהם הבשרניים עמידים לרסס הים המלוח. הוא הקפיד גם ליצור מקומות שקועים וקפלי קרקע שבהם הצמחייה מוגנת יותר מרוח הים. הניסיון שנצבר בגן העצמאות שימש אדריכלי נוף אחרי קרוון בתכנון גנים נוספים לאורך חופי הארץ. הנוף עוצב בסלעי כורכר וסלעי ים, ושילב גן רחב ידיים בסגנון הפרוע לכאורה של גן-נוף אנגלי, עם גן פורמליסטי, מעוצב בקווים ישרים, ובו שדרות דקלים, מדרגות רחבות ובריכת נוי עם מזרקה.

במשך השנים היה הטיפול בגן מינימלי. השיחים צמחו פרא ויצרו מבוכי סבך. הבריכה הוזנחה והתפוררה לאיטה, ועימה המדרגות וקירות האבן שבצידיהן. הגן הפך לפינה נשכחת של העיר, ומשך אליו את האוכלוסיה שחיפשה בדיוק מקום כזה – ההומואים. ככל שזה גבר, כך הדירו מי שאינם הומואים את רגליהם משם, בעיקר לאחר רדת החשיכה.

בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל, לא בגלל ההומואים אלא בגלל ההזנחה, והיה ברור שהגן זקוק לשיקום ושחזור מעמיק שיפתח אותו שוב לציבור הרחב. העיריה מצאה תורם (את שמו תוכלו לגלות על לוחות הזיכרון שהוצבו בכל הכניסות לגן) והפקידה את מלאכת השיקום והשחזור בידי אדריכל הנוף הוותיק צבי דקל, שעשה זאת היטב, ועם כבוד רב למי שקדם לו כאן.

רחבת הכניסה הצפונית מול רחוב נורדאו שופצה, המדרגות המובילות ממנה לעבר החוף וקירות התמך בצידן נבנו מחדש בחומרים עמידים יותר לפגעי המלח, ובצידם הוקמה מדרכה מפותלת המאפשרת נגישות נוחה לבעלי מוגבלויות ולנוסעי עגלות. המסלעות בשולי המדרכה החדשה הוקמו מסלעי-ים שהובאו לכאן מהגבעות שפורקו בגן צ'רלס קלור. הנגישות שופרה גם בתוך הגן, באמצעות סלילת מערכת היקפית של שבילי בטון בנוסף לשבילי הכורכר הוותיקים. גם ד', הומו בן 43 שפגש פה את בן זוגו לפני שנים ושב כעת לטייל בגן לפנות ערב, מברך על שבילי הבטון החדשים. "סוף סוף אפשר לשוטט פה בלי שהנעליים יתמלאו בחול", אמר והקפיד לא לרדת לרגע מהשביל החדש.

בריכת הנוי שופצה והפסיפס שלה חודש בנאמנות למקור שעיצב האמן שמעון צבר בשנות החמישים, כולל דמויות החיות על הדפנות. גם אבני הפסיפס החדשות אמורות להיות עמידות יותר לפגעי הזמן מאלו שהרכיבו את הפסיפס המקורי.

אחד הדברים הבולטים בגן המחודש הוא הסרת גושי השיחים הרבים שיצרו את פינות המסתור. שיחי המלוח שהשתלטו על שטחים עצומים וכיסו פניני צמחיה אחרות, הוסרו, ובמקומם נשתלו מיני הצמחים המקוריים שהיו בגן בעבר, ועוד כמאה עצי אשל, וושינגטוניה ואחרים. "היה לי חשוב", אומר דקל, "לפתוח את הגן לכיוון רחוב הירקון. צמחיה עבותה חסמה שם את הגישה והמבטים וכיסתה את המסלעה היפהפיה שלאורך המדרכה. היום רואים את הגן מהרחוב ולהיפך."

לפתיחת הנוף מצטרפת התאורה המסיבית השוטפת את הגן בלילה. במקום הפרוג'קטור המסנוור שניצב בעבר בראש עמוד גבוה בדשא המרכזי, יש עכשיו בגן עשרות עמודי תאורה המותירים מעט מאוד מקומות חשוכים. זה יותר מדי אור גם למי שאינו מחפש את פינות המסתור, ופוגע במיוחד במי שחוששים שנוכחותם במקום תיחשף – הומואים בארון, נשואים או אחרים שפוחדים מתגובת קהילותיהם.

הומואים זקוקים למרחבי קרוזינג. זה חלק ממהות החיים ההומוסקסואליים – לתור אחר בני זוג פוטנציאלים בסביבה נסתרת ומוגנת מהחברה הלוחצת. גן העצמאות סיפק מרחב כזה, עם פינות חשוכות יותר ופחות, שבהן התרחשו לא רק הפגישות אלא גם הפעילויות שבעקבותיהן, וכעת נותרו מעט מאוד פינות כאלה. פסל האבן המכונה "פסל השלום", שנודע לשמצה (או לא, תלוי את מי שואלים) בפעילויות שהתרחשו בתוך המעבר הצר החוצה אותו, מואר כעת בזרקורים מכל עבר ונצפה היטב מהרחבה המרכזית מול אנדרטת הטייסים.

דקל סבור שאין בעיה: "היום כבר אין ארון, אז לא צריך שיהיה ארון בגן. עדיין יש לא מעט פינות אינטימיות שאפשר לשבת בהן, להתחבק ולהתנשק, אבל לא צריך לעשות סקס בחלל ציבורי". הבעיה היא, כאמור, שעבור רבים עדיין יש ארון, וגם אם לא יעשו פה סקס, עצם החשיפה באור ובחללים הפתוחים לרווחה מדירה אותם מהמרחב. זה קרה בעבר בגן מאיר ובגן החשמל ששופצו, וימים (ובעיקר לילות) יגידו אם זהו גם עתידו של גן העצמאות, אחד מסמלי התרבות ההומוסקסואלית בישראל. בינתיים החלו שוב ההומואים לפקוד את הגן, ולדברי י', אחד מהם, יש אכן פגיעה אבל היא אינה מוחלטת. מי שאינם בארון ובאים לכאן להיפגש ימשיכו לבוא, ומי שמחפשים רק סקס מהיר ואנונימי ימצאו מקומות אחרים בעיר לספק את הצורך הזה. ואילו ד' אומר, "הגן מאוד יפה עכשיו, אבל את ההומואים בארון שבאים הנה זה לא מעניין, הם לא ישמרו על זה כמו שלא שמרו בעבר. אם לא יהיה פה גינון ותחזוקה שוטפת זה לא יחזיק מעמד, וההומואים שוב יוכלו לחגוג".

גן העצמאות לאחר שיפוצו אכן יפה ומושקע, ומגיע לכל הציבור ליהנות ממנו, אבל אם ההומואים ירגישו מודרים ממנו הם יצטרכו למצוא מקומות אחרים לפעילויותיהם. לפני שהעירייה והעומד בראשה מחליטים להאיר כל פינה בעיר, כדאי שישקלו ברצינות להשאיר כמה פינות אפלות, שיאפשרו גם ליושבי הארונות לעשות כרצונם בלי לפגוע בציבור וברגשותיו. מאוד יפה לתמוך פעם בשנה במצעד הגאווה, וטוב שיש מרכז קהילתי, אבל זה יהיה בלתי נסבל אם משמעות המוסדות האלו תהיה שבכל שאר המקומות הקהילה צריכה לטשטש את נוכחותה. מגן העצמאות יצא ויגסטוק 1998 המהפכני, ואם תורגש שוב מצוקה יצאו משם גם המהפכות הבאות.

לעשות ולא לצפות שיעשו לנו

ביקורת על "הביתה", מאת אסף ענברי, הוצאת ידיעות ספרים. פורסמה בשינויים קלים ב"טיים אאוט" תל אביב, 21/5/09 (עמ' 127-128)

 

בסוף שנות ה-90 כתב אסף ענברי את סיפורו של אפיקים, הקיבוץ בו נולד וגדל, ברשימה "מה ראתה החסידה", שהתפרסמה בשלושה חלקים במוסף "הארץ" והקימה לו עדת קוראים נאמנים שהמתינו בקוצר רוח לפרסומיו הבאים. למעלה מעשור לאחר מכן רואה אור ספרו הראשון, "הביתה", ובו נפרשת אותה כרוניקה מרתקת על פני ספר שלם – מראשית תנועת הנוער הציונית ברוסיה ועד התפוררות הקיבוץ בימים אלה.

לא קל לסווג את "הביתה". אין זה רומן, אף כי הוא עוסק בסיפורים אישיים רבים; אין זו ביוגרפיה, משום שהוא מקמץ בפרטים על אודות גיבוריו; ואין זה ספר היסטוריה, אף על פי שכולו רצוף תיאורי אירועים שניכר כי נאספו במחקר מעמיק. ההגדרה ההולמת אותו ביותר היא "סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית", מושג שענברי עצמו טבע במאמר "לקראת ספרות עברית" (כתב העת "תכלת", 2000). ענברי טען כי זהו גרעין מהותה של הספרות העברית, וקרא לחדש מסורת פואטית זו, שנקטעה דווקא עם התחדשות העם בארצו במאה ה-20, ופינתה את מקומה לכתיבה פרטית, מהורהרת ותלושה ממשמעויות היסטוריות ולאומיות. ב"הביתה" הוא עונה לקריאתו שלו, ועושה זאת היטב.

בשפה עשירה הבנויה רובה ככולה ממשפטי פעולה קצרים וברורים בזמן עבר, מספר ענברי בסדר כרונולוגי על אנשים שתולדות חייהם הם תולדות האומה. הוא מציין אמנם בראשית הספר את שמותיהם של שבעת הגיבורים הראשיים, אולם הספר מלא בעוד עשרות דמויות שמעשיהן מסופרים, מי במשפט בודד ומי בחזרות לאורך שנים; כולם גיבורים שבלעדיהם לא ניתן לתאר נאמנה את תולדות אפיקים. שלא כברומן, ענברי ממעט לעסוק ברגשותיהם ובמניעיהם של גיבוריו, ונמנע מהתעמקות בנבכי נפשותיהם. הגיבורים כאן משום שהם מי שעשו את ההיסטוריה.

ההיסטוריה נפרשת ב"הביתה" ללא ציון תאריכים. הסיפור נפתח "כשרוסיה הפכה לברית המועצות", ובמהלכו מופיעים, ברקע או בחזית, מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו, עליית הרייך השלישי ומלחמת העולם השנייה, עליית הנוער, חומה ומגדל, השבת השחורה, מלחמות ישראל, המעברות, הפילוג בקיבוץ המאוחד, המהפך הפוליטי, משבר הבנקים, התמוטטות הקיבוצים והמעבר מכלכלה המושתתת על ייצור לכלכלה מוכוונת צריכה.

גיבורי "הביתה" סללו כבישים, בנו את עפולה ואת קבוצת כנרת, ייבשו את ביצות כבארה, הקימו את תחנת הכוח בנהריים, לחמו, ייסדו מפעלים, הלחינו שירים, המציאו את הקלנועית, צילמו סרטים ועוד ועוד. זהו סיפורו של אפיקים, אבל עם שינויים קטנים בפרטים, בשמות ובניואנסים, זה גם סיפורם של עין חרוד, בית אלפא, משמר העמק, יגור ועוד רבים מקיבוצי הדור הראשון והשני. למעשה זהו סיפור הקמת התשתית הלאומית של ישראל בידי תנועת העבודה –כולו מסופר דרך מעשיהם הקטנים, היומיומיים, של חברי קיבוץ.

בין הסיפורים נשזר שוב ושוב המושג שנתן לספר את שמו – הבית. "הביתה" עוסק בכמה בתים ובמתח שביניהם: המייסדים הצעירים עזבו את רוסיה בדרכם "הביתה", לארץ ישראל, אך לא חדלו להתגעגע הביתה, אל הבתים שעזבו ואל המשפחות שמהן נקרעו ("יום יום התפלאו על עצמם שהם יושבים על ערמת חצץ ודופקים בפטיש במקום לנסוע בטראמווי לגימנסיה"). בשנים הראשונות אף נמנעו המייסדים במכוון מהקמת בית משלהם במולדת החדשה, כי "התיישבות היא כניעה לתאוות הביתיות הבורגנית". גם לאחר שקיבלו נקודה להתיישבות קבע, לא טרחו לתת לה שם מזהה וכינו אותה פשוט "טוצ'קה" ("נקודה" ברוסית), כאילו הייתה גם היא ישות זמנית בתהליך ההיסטורי. וגם שנים רבות לאחר שהקיבוץ היה כבר לבית, הוסיפה קלרה גלילי, חברת הגרעין הקשישה, לחבוש את המטפחת הפרסית שקיבלה מאמה, המזכרת היחידה מביתה הישן.

אל המתח בין הבתים מצטרף המתח בין דור המייסדים לבין אנשי העליות המאוחרות יותר, בהם אנשי המעברות שכמה מהם הועסקו במפעל של הקיבוץ. מיטיב לתאר אותו מיטיה קריצ'מן, מייסד המפעל ומנהלו: "השארנו ברוסיה הכל. משפחות. עלינו לבד. בלי כלום. ולא היה פה כלום. לא היה ממי לבקש ולא היה על מי לקטר. לא עשו לנו. עשינו". ענברי רומז כי ההבדל בין מי שעושים לבין אלו ש"עושים להם", בין מי שבונים בית למי שמצפים שיבנו להם, משקף פער עקרוני בין הדורות בחברה הישראלית.

פערים צמחו גם בקרב חברי הקיבוץ. בעת שמרביתם עמלו בבניין הנקודה, המפעל והמשק, התגבשה "אקזקוטיבה" של מנהיגים ומקבלי החלטות שהיו עסוקים בנסיעות בשליחות התנועה, ההסתדרות והאומה. בעוד שבחוץ זכו אלו להערכה והוקרה, הרי שבקיבוץ נשמע לא אחת טון של זלזול כלפיהם: "הכלי הכי כבד שהרמת זה עט", אומר מיטיה ללוניה גלר, לימים חבר הכנסת אריה בהיר; "לוניה גלר איננו", כותב אחד החברים על לוח המודעות, ובתחתית המודעה מוסיף באותיות זעירות "נסע לתל אביב".

אני מכיר אנשים שעלולים להתייגע מעט מהקריאה ב"הביתה", משום שלעתים, מרוב פרטים, קשה לקלוט את התמונה השלמה. ובכל זאת, המאמץ שווה ואין בספר רגע משעמם. זהו ספר צבעוני על אנשים ועל מעשים, ולמרות שרובו כתוב במשפטי פעולה, הוא מצייר תמונת חיים במכחולים עדינים ובתשומת לב נדירה לפרטים. גם כשהוא נדרש לתיאורים, עושה זאת ענברי בשפה עשירה המתובלת בהומור דק ומשובח. כך, למשל, הוא מתאר את מגדל המים שנבנה במרכז הטוצ'קה: "גליל בטון לפות בגרם מדרגות לולייני שכף יד מרפסתו נשלחת אל פיו כמכַסָה על שיעול. המגדל חבש ברֵכה מעל לחלונות עיניו, ועל גג הברכה ניצבה חסידת פח על רגל אחת ופנתה לאן שנושבת הרוח, 'כמו חברים מסוימים', כפי שהעירה פירה גלר".

ההיסטוריה אינה פרושה באופן שווה על פני הספר: שליש ממנו מוקדש ל-12 השנים הראשונות, מייסוד התנועה ברוסיה ועד התיישבות הקבע בעמק הירדן. השליש השני עוסק בחצי היובל מאז ועד העשור הראשון למדינה, ובשלישי מכוסות למעלה מ-50 השנים שחלפו מאז. לא בכדי נעשתה חלוקה זאת. היא מבהירה לנו את חשיבות היסודות; מבקשת להזכיר את אנשי המעשה, החלוצים שבזכותם התאפשרה הקמת המפעל הלאומי, וקוראת לנו לאמץ משהו מהאתוס האקטיביסטי, הפועל לשינוי בעולם, לחזור לעשות ולא לצפות שיעשו לנו.

יש בספר משהו נוּגֶה, וגם ההומור והאירוניה אינם מסתירים את גורלם העגום של הקיבוץ ואנשיו. אבל יש בו גם משהו מעורר תקווה. כי מעבר לעברית הרגישה והקולחת ומעבר לסיפורים המסופרים בכישרון, עולה דמותו של בית שנבנה בעמל רב, ושעדיין, למרות הקשיים והכישלונות, הוא הבית היחיד שמחכה לנו.

אם גם אתם מרגישים שהפכנו לעדר חסר זהות של צרכנים פסיביים המובל בערפל של ריאליטי וספינים בידי רועים חסרי אחריות לעבר אובדנו הלאומי, עשו עם עצמכם חסד וקראו את "הביתה". אין כמו הספר הנפלא הזה כדי להשיב אל התודעה מעט גאווה לאומית ותקווה שעוד אפשר לשנות משהו.