בקצה המואר של העיר

לרגל יום/שבוע/חודש הגאווה, הנה מאמר שכתבתי לפני כשנה על גן העצמאות המשופץ. פורסם בגרסה מקוצרת ב"טיים אאוט" תל אביב, 23/7/2009, עמ' 79.

בקיץ שעבר, לאחר עבודות שיפוץ ממושכות, נפתח לקהל גן העצמאות המחודש, המשתרע (לידיעת גולשי אטרף הצעירים) מעל מצוק הכורכר לחוף הים מצפון למלון הילטון. הלכתי לבדוק איך מרגיש היום המקום הזה, שסיפק לרבים מאתנו מפגשים וחוויות מעניינות בעבר.

גן העצמאות נוסד בשנת 1952, והיה לפרויקט דגל של מתכנן הגנים אברהם קרוון. בתהליך הקמתו ערך קרוון לימוד מקיף של צומח חופי הארץ והעתיק מבחר ממיניו לגן, בתוספת מספר מיני סוקולנטים מיובאים מאזורים סובטרופיים (אגבה, יוקה, אלוי), אשר עליהם הבשרניים עמידים לרסס הים המלוח. הוא הקפיד גם ליצור מקומות שקועים וקפלי קרקע שבהם הצמחייה מוגנת יותר מרוח הים. הניסיון שנצבר בגן העצמאות שימש אדריכלי נוף אחרי קרוון בתכנון גנים נוספים לאורך חופי הארץ. הנוף עוצב בסלעי כורכר וסלעי ים, ושילב גן רחב ידיים בסגנון הפרוע לכאורה של גן-נוף אנגלי, עם גן פורמליסטי, מעוצב בקווים ישרים, ובו שדרות דקלים, מדרגות רחבות ובריכת נוי עם מזרקה.

במשך השנים היה הטיפול בגן מינימלי. השיחים צמחו פרא ויצרו מבוכי סבך. הבריכה הוזנחה והתפוררה לאיטה, ועימה המדרגות וקירות האבן שבצידיהן. הגן הפך לפינה נשכחת של העיר, ומשך אליו את האוכלוסיה שחיפשה בדיוק מקום כזה – ההומואים. ככל שזה גבר, כך הדירו מי שאינם הומואים את רגליהם משם, בעיקר לאחר רדת החשיכה.

בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל, לא בגלל ההומואים אלא בגלל ההזנחה, והיה ברור שהגן זקוק לשיקום ושחזור מעמיק שיפתח אותו שוב לציבור הרחב. העיריה מצאה תורם (את שמו תוכלו לגלות על לוחות הזיכרון שהוצבו בכל הכניסות לגן) והפקידה את מלאכת השיקום והשחזור בידי אדריכל הנוף הוותיק צבי דקל, שעשה זאת היטב, ועם כבוד רב למי שקדם לו כאן.

רחבת הכניסה הצפונית מול רחוב נורדאו שופצה, המדרגות המובילות ממנה לעבר החוף וקירות התמך בצידן נבנו מחדש בחומרים עמידים יותר לפגעי המלח, ובצידם הוקמה מדרכה מפותלת המאפשרת נגישות נוחה לבעלי מוגבלויות ולנוסעי עגלות. המסלעות בשולי המדרכה החדשה הוקמו מסלעי-ים שהובאו לכאן מהגבעות שפורקו בגן צ'רלס קלור. הנגישות שופרה גם בתוך הגן, באמצעות סלילת מערכת היקפית של שבילי בטון בנוסף לשבילי הכורכר הוותיקים. גם ד', הומו בן 43 שפגש פה את בן זוגו לפני שנים ושב כעת לטייל בגן לפנות ערב, מברך על שבילי הבטון החדשים. "סוף סוף אפשר לשוטט פה בלי שהנעליים יתמלאו בחול", אמר והקפיד לא לרדת לרגע מהשביל החדש.

בריכת הנוי שופצה והפסיפס שלה חודש בנאמנות למקור שעיצב האמן שמעון צבר בשנות החמישים, כולל דמויות החיות על הדפנות. גם אבני הפסיפס החדשות אמורות להיות עמידות יותר לפגעי הזמן מאלו שהרכיבו את הפסיפס המקורי.

אחד הדברים הבולטים בגן המחודש הוא הסרת גושי השיחים הרבים שיצרו את פינות המסתור. שיחי המלוח שהשתלטו על שטחים עצומים וכיסו פניני צמחיה אחרות, הוסרו, ובמקומם נשתלו מיני הצמחים המקוריים שהיו בגן בעבר, ועוד כמאה עצי אשל, וושינגטוניה ואחרים. "היה לי חשוב", אומר דקל, "לפתוח את הגן לכיוון רחוב הירקון. צמחיה עבותה חסמה שם את הגישה והמבטים וכיסתה את המסלעה היפהפיה שלאורך המדרכה. היום רואים את הגן מהרחוב ולהיפך."

לפתיחת הנוף מצטרפת התאורה המסיבית השוטפת את הגן בלילה. במקום הפרוג'קטור המסנוור שניצב בעבר בראש עמוד גבוה בדשא המרכזי, יש עכשיו בגן עשרות עמודי תאורה המותירים מעט מאוד מקומות חשוכים. זה יותר מדי אור גם למי שאינו מחפש את פינות המסתור, ופוגע במיוחד במי שחוששים שנוכחותם במקום תיחשף – הומואים בארון, נשואים או אחרים שפוחדים מתגובת קהילותיהם.

הומואים זקוקים למרחבי קרוזינג. זה חלק ממהות החיים ההומוסקסואליים – לתור אחר בני זוג פוטנציאלים בסביבה נסתרת ומוגנת מהחברה הלוחצת. גן העצמאות סיפק מרחב כזה, עם פינות חשוכות יותר ופחות, שבהן התרחשו לא רק הפגישות אלא גם הפעילויות שבעקבותיהן, וכעת נותרו מעט מאוד פינות כאלה. פסל האבן המכונה "פסל השלום", שנודע לשמצה (או לא, תלוי את מי שואלים) בפעילויות שהתרחשו בתוך המעבר הצר החוצה אותו, מואר כעת בזרקורים מכל עבר ונצפה היטב מהרחבה המרכזית מול אנדרטת הטייסים.

דקל סבור שאין בעיה: "היום כבר אין ארון, אז לא צריך שיהיה ארון בגן. עדיין יש לא מעט פינות אינטימיות שאפשר לשבת בהן, להתחבק ולהתנשק, אבל לא צריך לעשות סקס בחלל ציבורי". הבעיה היא, כאמור, שעבור רבים עדיין יש ארון, וגם אם לא יעשו פה סקס, עצם החשיפה באור ובחללים הפתוחים לרווחה מדירה אותם מהמרחב. זה קרה בעבר בגן מאיר ובגן החשמל ששופצו, וימים (ובעיקר לילות) יגידו אם זהו גם עתידו של גן העצמאות, אחד מסמלי התרבות ההומוסקסואלית בישראל. בינתיים החלו שוב ההומואים לפקוד את הגן, ולדברי י', אחד מהם, יש אכן פגיעה אבל היא אינה מוחלטת. מי שאינם בארון ובאים לכאן להיפגש ימשיכו לבוא, ומי שמחפשים רק סקס מהיר ואנונימי ימצאו מקומות אחרים בעיר לספק את הצורך הזה. ואילו ד' אומר, "הגן מאוד יפה עכשיו, אבל את ההומואים בארון שבאים הנה זה לא מעניין, הם לא ישמרו על זה כמו שלא שמרו בעבר. אם לא יהיה פה גינון ותחזוקה שוטפת זה לא יחזיק מעמד, וההומואים שוב יוכלו לחגוג".

גן העצמאות לאחר שיפוצו אכן יפה ומושקע, ומגיע לכל הציבור ליהנות ממנו, אבל אם ההומואים ירגישו מודרים ממנו הם יצטרכו למצוא מקומות אחרים לפעילויותיהם. לפני שהעירייה והעומד בראשה מחליטים להאיר כל פינה בעיר, כדאי שישקלו ברצינות להשאיר כמה פינות אפלות, שיאפשרו גם ליושבי הארונות לעשות כרצונם בלי לפגוע בציבור וברגשותיו. מאוד יפה לתמוך פעם בשנה במצעד הגאווה, וטוב שיש מרכז קהילתי, אבל זה יהיה בלתי נסבל אם משמעות המוסדות האלו תהיה שבכל שאר המקומות הקהילה צריכה לטשטש את נוכחותה. מגן העצמאות יצא ויגסטוק 1998 המהפכני, ואם תורגש שוב מצוקה יצאו משם גם המהפכות הבאות.

מודעות פרסומת

One Response to בקצה המואר של העיר

  1. בועז סופר הגיב:

    הכתבה מקסימה. אהבתי את הבקיאות שלך בתחום אדריכלות הנוף. אישתי שולמית בליך, הבת של בילו בליך, ואני חובבים נלהבים של הנושא, ואחד מהמקומות שאנו הכי נהנים בהם הוא גן העצמאות המחודש. מקווה שנמשיך לטייל שם עוד זמן רב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: